"אני אסתדר". נכון. אתה תסתדר. אבל מה עם הילדים?

נכון שתסדר. נכון שתסדרי.
והילדים? גם הם יסתדרו?
בחיתוך / בפירוק / בג'ינגול ביניכם?
בשבתות? בחגים? בתחושת הפירוק? הנטישה?
בתחושת הכישלון? בתחושת האי פתרון בעיות שלכם
שתעבור לתחושת אי פתרון בעיות שלהם?
סבבה שתסתדר/י. באמת סבבה.
אין ספק שאת, במקום הראשון.
אז היתה שנה קשה. אז היתה שנה עם בדידות.
ומה תגיד רונה רמון? מרים פרץ? מה יגיד נכה על כיסא גלגלים?
הוא גם מפרק זוגיות כי "היתה שנה קשה"? כי "היתה שנה עם בדידות"? אתה סה"כ מרים ידיים. את סה"כ מוותרת לעצמך. פיור ויתור.
במקום להילחם. במקום לתת צ'אנס. במקום להבין שסה"כ נפלת כמו כולם לעייפות החומר של כילאי 40/50 עד 60. וצריך לבנות חיים מחדש.
צריך להתחיל מחדש לצאת. לבלות. להטעין. ולעבוד על הקשר.
יש המון אנוכיות בגירושים. המון. שמוסתרת. שמטאטאים אותה מתחת לשטיח.
אדם מתעורר על החיים שלו שלא טופלו שנים, ובמקום לטפל לפתח ולטפח,
בורח.
פשוט בורח מהבית.
יש מקרים שזה נחוץ. לא מאשים / לא מבקר. ברור
אבל יש ים מקרים של בריחה. לשקט
בורחים לשקט שאין ולא היה
בורחים לשקט מעצמך.
אדם הוא האוייב מס' 1 של עצמו. הביקורת. הלב שפתאום בגילאי 50 מבין את מה קרה בילדות. בגילאי 50 פלוס, אנשים מבינים פתאום כמה אכלו קש בילדות, ומתמירים את זה במלחמת זוגיות. אני סבלתי פעם, ההורים של סבלו, אז אני לא אסבול! אני.
האני מתעורר בגילאי 50, והאני גובר על הכל. גם על הילדים.
פאק דה ילדים. פאק משפחה. עדיף לי בבדידות.
בגילאי 50, כ 30% מהאנשים, מעדיפים להיות לבד
פשוט כדי לברוח מהאי שקט שסחבו. מהסבל.
ובמקום לבנות חיים חדשים בתוך הבית
בורחים מהבית, לגור לבד
או עם כלב.
המון פעמים המעבר כולל כלב חדש/ישן, שאיתו קל יותר.
כלב אכן יותר קל מבני אדם. במיוחד לעייפים/פגועים ביניהם.
עייפות – ניתן לנצח. יש לזה כלים.
חיים חדשים ניתן לבנות. עם אמונה + עבודה.
לא עבדתם? תישארו לבד. בודדים. ממורמרים.